פסו חזיזה ואח' נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

החלטה

לפני בקשה רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בפתח תקוה מיום 15.11.12 (כב' הרשמת בכירה א. ארבל-אסל) בה נדחתה בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטת בית משפט קמא מיום 2.9.12.

תחילתו של תיק קמא בתביעת המשיבה לפינוי וסילוק ידם של המבקשים מדירה ברח' מרדכי ברמלה אליה נטען כי פלשו, ותשלום סך של כ-17,500 ₪ כדמי שכירות.

ביום 30.6.11 הגיעו הצדדים להסכמה אשר ניתן לה תוקף של החלטה, ולפיה יינתן כנגד המבקשים פסק דין לפינויים מהדירה ולתשלום בסכום הנתבע, אך ביצוע פסק הדין יעוכב עד ליום 1.1.12 בכפוף לקיומם של שני תנאים: הפקדת סך 6,000 ₪ בקופת בית משפט על ידי המבקשים והגשת עתירה מנהלית על ידי המבקשים, ככל שלא יגיעו להסכמה עם המשיבה.

נכתב ב"רחל בתך הקטנה" כי "מוסכם בין הצדדים כי ככל והמבקשים לא יעמדו בשני התנאים המפורטים במצטבר תהיה המשיבה רשאית לממש את פסק הדין באופן מיידי".

המבקשים היו מיוצגים במועד הדיון וניסוח ההסכמה, אשר כאמור קיבלה תקף של החלטה.

המבקשים לא הגיעו להסכמה עם המשיבה ולא הגישו עתירה מנהלית בהתאם להחלטה. לפיכך הגישה המשיבה בקשה לחתימת פסיקתא וזו נחתמה ביום 10.6.12.

המבקשים לא השיגו על חתימת הפסיקתא והליך הפינוי הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ.

ביום 22.8.12 הגישה המבקשת לבימ"ש קמא בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי בטענה כי שילמה את מלוא הסכום בגובה 6,000 ₪. בקשתה הועברה לתגובת המשיבה בכפוף להפקדת סך 9,000 ₪ על ידי המבקשת בקופת בימ"ש. בגין החלטה זו הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בבימ"ש קמא, אשר נדחתה כאמור בהחלטה מיום 2.9.13, היא ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור שלפני.

ביום 9.7.13 התקיים דיון בבקשה, במסגרתו הודיעו המבקשים כי הם הגישו עתירה מנהלית נגד המשיב (עת"מ 32055-03-13), וכי אין התנגדות שהדיון בבקשת רשות הערעור ידחה עד לאחר שתוכרע העתירה המנהלית. לנוכח הודעה זו קבעתי כי אין טעם לדון בבקשת רשות הערעור שאפשר ולא תהיה עוד רלוונטית אם תידחה עתירתם המנהלית של המבקשים.

ביום 17.2.14 ניתן פסק דין בעתירה המנהלית שהגישו המבקשים ולפיו עתירת המבקשים נדחתה. יחד עם זאת, בהתחשב בנסיבות האישיות הקשות של העותרים, בית המשפט (כב' השופטת ו' מרוז) המליץ למשיב לשקול פעם נוספת את האפשרות להעניק לעותרת זכויות עצמאיות לדיור ציבורי להבדיל מזכותה הנגזרת ממעמד של דייר ממשיך.

המבקשים טוענים, כי למרות שעתירתם המנהלית נדחתה בפסק הדין מיום 17.2.14, אין מדובר בפסק דין חלוט והוא אינו מייתר את הדיון בבקשת רשות הערעור.

לאחר ששבתי ועיינתי בחומר שבתיק, אין בידי להיעתר לבקשה.

ממועד מתן פסק הדין מיום 30.6.11, בתביעה לפינוי שהגיש המשיב, אשר ניתן בהסכמה, המשיכו המבקשים להתגורר בדירה מתוקף צווי עיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת בכפוף לכך שתוגש על ידם עתירה מנהלית (מעבר לסכום כספי שהופקד). זו הוגשה על ידם רק כשנתיים מאוחר יותר, אך כאמור נדחתה.

פסק הדין מנומק ויש בו כדי לסתום את הגולל על טענות המבקשים בדבר מעמדם כדייר ממשיך. לאחר שהעדר הכרעה בשאלת הדיירות הנמשכת עמדה ביסוד ההחלטה לעכב את ביצוע פסק הדין מלכתחילה, לאחר פסק הדין בעתירה הרי שמתייתר הדיון בבקשה שלפני.

לאור נסיבות חייה הקשות של המבקשת וסיבות עזיבתה את הדירה שבמחלוקת מבלי לשמור על זכויותיה בה, מצטרפת אני להמלצת בית המשפט לעניינים מנהליים המופנית כלפי המשיב, לשקול הענקת זכויות עצמאיות לדיור ציבורי לעותרת.

לפנים משורת הדין, אני מעכבת את ביצוע פסק הדין למשך 3 חודשים. במועד זה תוכל המבקשת לפעול למציאת פתרון למגוריה.

כך גם לפנים משורת הדין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד אדר ב תשע"ד16 במרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: